מתוך עלון 67 יום העצמאות
תשמ”ד
הענקת “יקיר עומר” לבצלאל גבר
ראש המועצה הראשון של עומר
בימים אלה ימלאו 20 שנה לחנוכת 60 הבתים הראשונים, מרכז החנויות, מגדל המים וגן הילדים (גן עדה) הראשון בעומר.
“היובל” הזה הביאני אחורה לאותם הימים בהם ראינו ראשוני מחדשי הישוב בעומר, תוצאות ראשונות של תוכניתנו הגדולה להקמתה של עומר כפי שהיא נראית היום.
קדמו לכך שלוש שנים של פעילות אינטנסיבית במוסדות ההתיישבות וארגון פנימי שהתבטא בעשרות פגישות, ישיבות ואספות כלליות של מועמדים להתיישבות בעומר.
וכך החלו הדברים…
בתחילת שנת 1961 בחודש ינואר (היה חודש גשום) ערכתי סיור בעומר להכרת האובייקט. עזבתי את מכוניתי על כביש ב”ש – חברון (ליד המעבר לרחוב מרגנית) כי הדרך הייתה בוצית ומלאה שלוליות מים עמוקות. כביש ב”ש – חברון היה כביש צר ומפותל, בו עברו לעיתים פטרולים של משמר הגבול ל”דרך הפטרולים”.
הבדואים היו עדיין מרוכזים לפי צו הממשל הצבאי באזור ה”סייג” ושום מכונית אחרת לא נסעה בכביש זה.
עברתי ברחוב מרגנית בית אחר בית והם היו נטושים וחלקם ללא גגות. כל ירק לא צמח ליד הבתים או ברחובות. מאחד הבתים במרכז הכפר הנטוש היתמר עשן ואליו נכנסתי. מספר אנשים ישבו מסביב למדורה קטנה והתחממו. מאנשים אלה, אשר חלקם עדיין נימצא איתנו, למדתי על המצב בעומר, חוסר אמצעי ייצור, חוסר ידע, חוסר עבודה, הזנחה מצד המוסדות ולמעשה רצון לפרק את הישוב. בישוב היו 80 שלדי בתים, מהם כ- 40 בתהליך הריסה מתקדם, ללא גגות, דלתות וחלונות.
חלק מהבתים שימש ליחידות צה”ל לאימוני ירי וקרבות רחוב. כל מה שהונח בשטח נגנב ע”י השכנים. ייאוש ניבט מעיני כל.
חזרתי ודיווחתי לחברי מאגודת “תומר” (שלקחה על עצמה את הקמתה מחדש של עומר) את שראו עיני והבעתי דעתי שבמצב זה יקל עלינו לקבל מהמוסדות את עומר ושתכניתנו לחידוש הישוב כישוב כפרי ולא כישוב עובדים, עשויה אף היא להתקבל למרות התקדים שבדבר והפגיעה בפרה הקדושה-החקלאות.
אכן, סיור זה היווה למעשה את אבן היסוד להקמתה מחדש של עומר.
אחרי מספר לא מבוטל של פגישות עם ראשי המוסדות המיישבים ועם הנהלת המח’ החקלאית של “רסקו”, עם מנכ”ל רסקו ועם רענן וייץ, הגענו עם תום שנה של מו”מ, להסכמה משותפת לחידוש הישוב במתכונת חדישה, לא מושב ולא מושבה, אלא שילוב של שניהם.
מספר היחידות החקלאיות צומצם מ- 80 ל- 40. הוסכם שחברת “רסקו” תבנה 60 יחידות דיור כפריות עם שטח קרקע בן 2 דונם לכל יחידה כמשק עזר. חברי אגודת “תומר” יקבלו 30 משקים בשטח המושב, ישפצו על חשבונם את הבתים ויחדשו את המושב (שהיה על הנייר). כך שהישוב ימנה כמאה משפחות, מהן 40 במושב ו- 60 בשכונה חדשה.
במקביל נקטה האגודה יוזמה ובנוסף ל- 40 המשקים שנמסרו, כאמור, לחברי האגודה ולמתיישבים הותיקים, השכירה האגודה את יתרת הבתים וכך נוצרו עוד 17 יחידות של משקי עזר בנות דונם עד 3 עם בתים ששופצו מאותם בלוקונים מתמוטטים ללא גגות. עד מהרה נמצאו להם קונים וכך החלה התפתחותה של עומר לקבל תנופה. את יתרת ההריסות פינתה האגודה ואת המגרשים שנוצרו מסרה בתמורה להוצאות הפיתוח למתיישבים חדשים.
מתוך כ- 200 חברי אגודת “תומר”, הגיעו להתיישבות ממש כשמונים בלבד, כל השאר נשרו באותה עת, אך רובם הגיע לעומר במשך השנים הבאות.
עם תום שלב זה של חידוש הישוב, החלה רסקו בבניית 60 הבתים הראשונים, כאמור, וכן בבניית מרכוזן בן 4 חנויות ברחוב רותם, ומגדל המים שבמרכז וגן ילדים. האגודה וחברת רסקו הכינו תוכנית בינוי ראשונה לעומר, שדיברה על עומר כישוב כפרי בנגב, בו יהיו כ- 500 משפחות ולפני שהתגבשה התוכנית, החלה כמובן ההתנגדות והויכוחים על עומר קטנה ועל עומר גדולה בתוך האגודה ובעיקר בין המתיישבים הראשונים אשר כבר ישבו בעומר. הויכוחים נמשכו עד חנוכת הבתים הראשונים במאי 64 ונמשכו לאורך כל הדרך, וטרם הסתיימו למעשה עד היום הזה. מאחר ואמצעים לבניית מוסדות ציבור לא היו בידינו, שיפצנו את הצריפים שנותרו במרכז והכשרנו אותם כגן ילדים וכיתות בית ספר. שני חדרי בית ספר הראשונים הכילו, כל חדר למעשה שתי כיתות. בחדר אחד בצריף לימדה אסתר פורטי את כיתות א’ – ב’, ובחדר השני שבצריף לימדה ציפורה זמיר את כיתות ג’ – ד’. גן הילדים הכיל כמובן את כל הילדים מגיל 4 – 6, אותם לימדה נעמי החיילת החמודה. לאחר שנתיים שלוש בנינו מבני קבע לכיתות בית הספר ולגן הילדים וסילקנו את הצריפים המטים ליפול.
עתה, עם מלאת 20 שנה לחנוכת הבתים הראשונים, נעים להיזכר איך היו ההתחלות…
