כמה עשרות מאנשי חטיבת הנגב נאחזו בגבעה, המרוחקת כ- שבעה קילומטרים מבאר-שבע שאותה שיחררו. אנשי הפלמ”ח הכשירו עצמם לשתי מטרות: לחימה והתיישבות. כאשר תמה הלחימה – פנו רבים מהם להתיישבות. טבעי אפוא, שאחד הגרעינים של חטיבת הנגב עלה להתיישב לא הרחק מבירת הנגב, ואולי לא מקרה הוא שאותו מקום חלש על הכביש שהוביל מחברון לבאר-שבע, ממש באותו
אזור שממנו תקפו כוחות החטיבה את באר-שבע.
חברי גרעין ההתיישבות של חטיבת-הנגב נאחזו בגבעה חשופה שהיו בה שרידים של ישוב ביזאנטי, וכמה בורות מים חצובים. בפי הבדווים נקרא המקום ” חירבת עמורה “, ועל המפה הוא סומן בשם ” אל עומרי”.
בגבעת ” אל עומרי” הוקמו צריפים אחדים למתיישבים ונמסר להם ציוד חקלאי.
כך החל הגלגול הראשון של “עומר”, המשך ל”חירבת עמורה” ל”אל עומרי”.
הגלגול הראשון היה קצר ימים. אנשי גרעין “חברונה” סבלו מכל הקשיים שהיו כרוכים בחיים במקום ההוא בתקופה ההיא.
המחסור במים העיק על המתיישבים. על השקיית שדות לא היה מה לדבר. אך גם לשתייה לא הספיקו המים. הם עיבדו את שדותיהם, אך עדרי – הבדואים רמסו הכול. על ראש הגבעה החשופה סבלו המתיישבים מפגעי הטבע: רוחות עזות, סופות אבק וחול, ושמש יוקדת. לא ירק ולא צל.
גרעין קיבוץ “חברונה” נואשו מהסיכוי להיאחז באדמת הנגב.
הגרעין הלך והתפורר. בסוף 1949 עדיין חיו בצריפים שעל גבעת עומר שבעה -עשר בחורים שעמדו לעקור למקומות אחרים, ואז, הגיעו למקום חברי קואופרטיב שנקרא “אילתה”, הם מנו כעשרים משפחות והתכוונו להתפרנס מחקלאות וממתן שירותי-תחבורה באזור המתפתח.
קואופרטיב “אילתה” השתייך למפלגת “אחדות העבודה”, והדבר היה בעוכרי המתיישבים. לתנועה זו היה אמנם עורף התיישבותי של עשרות קיבוצים, אך לא היה לה כמעט כל ניסיון בטיפול במושבים או במושבים שיתופיים.
שניים מאנשי גרעין ” אילתה”, אברהם הבר ונתן וייס מתארים את אותם הימים:
“הגענו לעומר באמצע ינואר 1950 ,משפחותינו נשארו עדיין בחדרה, שם היינו בתקופת ההתארגנות שלנו, בבואנו עוד פגשנו בשרידי גרעין “חברונה” ,אך הם עזבו תוך זמן קצר, “וקיבלנו את המקום לידנו”.
“היה לנו גנראטור להפקת חשמל אך לרוב הוא לא פעל ,מים לשתייה ורחצה הובאו במכלים מבאר שבע ,הועמדו לרשותנו ציוד חקלאי ורכב ,טרקטורים ,קומביין, שתי משאיות וג’יפ, כך התחלנו לעבד את השדות בסביבה”.
עם הקמת הצריפים ,החל הישוב ללבוש צורת ישוב חקלאי, כל צריף כלל חדר אחד ומטבחון-כשברז המים והשירותים נמצאים מחוץ לצריף, ליד הצריפים הוכן גן-ירק, השדות נזרעו, השנה הראשונה הייתה גשומה ונביטת התבואה הייתה יפה ומבטיחה, הסוכנות סיפקה למושב 90 פרות ,הוקמו רפת וסככה למכונות , המושב קיבל מגרש בבאר שבע להקמת מוסך ושטחי קרקע נמסרו למתיישבים לעיבוד באזור פלוגה-פלוגות.
,כדי להבטיח אספקת מזון סדירה לרפת.
אולם גם התנופה החדשה שזכה לה היישוב לא היה בה די ,תנאי החיים היו קשים.
לא ייפלא איפה ,שרבות מן המשפחות של גרעין “אילתה” החלו עוזבות את המקום ,תוך זמן לא רב נותרו במקום רק שלש משפחות מבין המייסדים.
בשנת 1952 החליטו המתיישבים שברצונם לחיות כמושב עובדים ולא כמושב שיתופי ,ובהתאם לכך בנתה הסוכנות ב 1953 את מבני הקבע של המושב ,לפי העיקרון של בתי מגורים המקיפים את מבני השירותים הציבוריים שבמרכז.
הישוב מנה אז 23 משפחות, וכל הרכוש המשותף התחלק בניהן ,חוץ מהמכוניות והכלים הכבדים ,כל משפחה קיבלה לול קטן ,שטח לגידולי שדה ושתיים או שלש פרות.
“עבדנו קשה מעלות השחר ועד שעה מאוחרת בלילה, אך התפרנסנו בקושי. לא קיבלנו די מים ולא הייתה הדרכה חקלאית נאותה. הרגשנו שהמעבר ממושב- שתופי למושב עובדים היה בעוכרינו.
כשעבדנו בצוותא – הצלחנו, וכשיעבדנו לחוד – נכשלנו” .
התנאים הביטחוניים העיקו אף הם על מתיישבי עומר של אז.
בין עומר לבין קו שביתת-הנשק המרחק היה כ- 13 ק”מ, שטח פנוי ופרוץ. פריצה קוראת לגנב, וגנבים לא חסרו. באותה תקופה הסתננו ערבים מעבר לגבול וחדרו ללא – הרף למטרות גניבה ושוד.
גם גדרות -התיל, מוקשי התאורה והשמירה המוגברת (כל חבר שמר שבועיים בחודש)
לא עמדו בפני המסתננים והגנבים.
אברהם הבר מספר: “היה לנו כלב מאולף ובעזרתו התחקינו על עקבות המסתננים. אלה גנבו ללא הרף מהמושב, ובלילות היה צורך להסתובב בשדות על גבי סוסים, כדי למנוע הצתות”.
עד מהרה התברר כי הגבול פרוץ בעצם לשני הכוונים. לא רק מסתננים ערבים חצו אותו. גם חלק מאנשי המושב שיתפו פעולה עם מבריחים מירדן, והתפתח ” סחר-חליפין” : שמן הוברח מישראל לירדן, וחשיש הוברח מירדן לישראל. כאשר נודע הדבר למוסדות, זה לא עודד את המשך הסיוע לפיתוח המושב….
במקביל הלכו וגברו העזיבות. ב- 1955 כבר לא היה אפשר לדבר על מושב של ממש בעומר, והוא התפרק ב- 1956, המקום עבר לאחריותה של מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות היהודית.
<לעומר הובאו עתה כשמונים משפחות של עולים מצפון אפריקה, שזה עתה הגיעו ארצה.
כמקובל באותם ימים, לא דקדקו לשאול אותם אם שאיפת חייהם היא להיות חקלאים בנגב.
לכל משפחה ניתנו פרות ותרנגולות, ולרשות המושב הועמדו מטע משותף.
(נלקח מתוך עלון עומר ליום העצמאות 1967)
